היא התחילה ביציאה משפחתית עם הילדים והנכדים לחגוג לי יום הולדת בחו"ל. עד עתה נהגנו לחגוג לבעלי ימי הולדת של חופשה משפחתית – קיץ, שמש, ים, טיולים, ממש נוח לחופשת יום הולדת משפחתית. לי חגגנו בבית – חורף, קר, גשם, לא מתאים לחופשה משפחתית. הפעם הילדים התעקשו: גם ליום הולדתך יוצאים לברלין. התאריך התקרב, והחלו הדיבורים על נגיף שפוקד את כדור הארץ. נגיף שהתפרץ בווהאן שבסין. אך שלא כמנהג הסינים (מה שלא רוצים שהעמים האחרים ידעו נשאר במסתרים), הנגיף הזה המסתורי לא נשמע לשלטונות בסין, אפילו לא למשטרת הגבולות שלא יכלה לו, ולא עצרה אותו. הוא חוצה ימים, יבשות, ארצות והתיישב בַּתוך האנשים.
עדיין לא ידענו אז עד כמה ממזרי הוא הנגיף, גם לא ידענו שהוא הולך לנהל אותנו, ולקבוע לנו אורחות חיים. עבר בי הרהור קטן, האם לבטל את החופשה, הילדים פסקו: מה פתאום? חוגגים לך הפעם כהלכה! טסנו במחשבה שבעוד זמן קצר הנגיף הזה הוא ז"ל. במטוס ישב לו בחור צעיר עם מסכה, ומיד קבענו – היפוכונדר! נגיף, אז מה? כמוהו יש למכביר בעולם, בשביל זה מסכה??? לא שיערנו אז שגם אנחנו נסתובב עם מסכה כשנחזור מהחופשה, שדרך אגב, הייתה נפלאה. קור אימים שלא פגם בהליכה מאטרקציה לאטרקציה כדי לגרום הנאה לנכדים. הביחד המשפחתי היה ממש נפלא. אפילו קבענו שאין שום בעיה בתאריך, ומעתה גם ביום הולדתי מכניסים מסורת של חופשה משפחתית. אז לא שיערנו, שיש מצב שהשמיים יסגרו ונשב בבתים, שלא נצטופף בשדות תעופה ובמטוסים סגורים.
אז אתם כבר מבינים שאני מתכוונת לדבר על כך שהשנה שלי ושל כל האנושות עומדת בסימן הנגיף העולמי שהפך לנו את החיים. האם אני מצטערת שהוא צץ לנו בחיים? כן ולא. כן, כי כואב לראות את כל אותם שאבדו את פרנסתם, שאבדו את חוסנם, שאיבדו את מטה לחמם. כואב על אלה שחלו, הבריאו ונשארו עם בעיות גופניות ומנטליות. כואב על אלה שחלו, לא עמדו מול הנגיף ועזבו אותנו לעולמים. כואב על אלה שהבידוד, שהלבד, שההגבלות הביאו אותם לקשיים רגשיים, לחרדות ולמצבים לא פשוטים.
אבל גם לא, אינני מצטערת שהנגיף צץ לו "פתאום". היינו זקוקים לו, כי בחסותו אנחנו מגלים את כל הדברים הרעים שקיימים. אנחנו מבינים, שמה שהיה לפני הופעתו לא יכול להמשיך עוד. אנחנו מבינים שעלינו כפרטים, כמדינות, כאנושות להשתנות ולשנות. מתוך הרע שמגלים, לבנות עולם טוב יותר, צודק יותר, בעבור כולם. לצאת מהאני לעצמי, לאני למען כולם.
