ישנו סיפור שנשאר חרוט היטב בזיכרוני מאז הייתי ילדה. הסיפור מספר על ילד הולנדי בן שמונה שהכניס לסדק בסכר זרת קטנה ואיתה עצר שיטפון הרסני ובכך מנע את הכחדתה של עירו. הזיכרון מציף את הים, גבה גלים, מכה בסכר ומאיים לשבור אותו ולשטוף את האדמה הנמוכה. הילד נשאר כל אותו לילה כשאצבעו בסדק, בחושך, ברטיבות, מחזיק את אצבעו בסבלנות אין קץ, חדור ברצון שמעבר לכוח האנושי להציל את יושבי העיר משיטפון. הדמיון ממשיך לשרטט אותו מודאג, חרד-כל אימת שהסדק התרחב-אך נשאר בעמדתו עד אור בוקר-אז התגלה על ידי עובר אורח. 

היה משהו בסיפור הזה שנגע ברגש הילדה שבי וממשיך לפרוט על המיתרים עד היום. המסירות, האכפתיות, לקיחת הסיכון האישי כדי להציל את הרבים. תמימות הלב והרצון הטוב. לימים הסתבר כי הסיפור לקוח מספר בשם "הנס ברינקר או מחליקיים של כסף" של סופרת הילדים האמריקאית, מרי מייפס דודג', כמשל ליכולת ההמונים לשנות "דליפה" פוליטית או חברתית ולדאוג לשלום הציבור בכוח האלקטורלי על ידי הצבעה (ומכאן כנראה השימוש באצבע המושיעה בסיפור) וזהו הנמשל, כלשון הספר: "אין דליפה שיכולה להתגלות בפוליטיקה, כבוד או שלום הציבור, שמיליון אצבעות אינן נכונות לעצור, בכל מחיר". 

בימינו, גם מיליון אצבעות לא הצליחו פעם אחר פעם לעצור את הדליפה החברתית והפוליטית ולשמור על שלום הציבור. הספר נכתב באמריקה בשנת 1865 ומאז תש כוחן האלקטורלי של האצבעות גם שם. אולם, הכוח הטמון בכל אחד ואחד מאתנו לדאגה לכלל הוא כוח אמיתי ואם ינותב כעת וביתר שאת לצורות אחרות של קשר והשתתפות בציבור יוכל למנוע התרחבות הסדקים. הסדקים הם ביננו. ביחסים ביננו. סדקים צרים ההופכים עמוקים ורחבים יותר ככל ש"תנאי השטח" הופכים קשים יותר, בין בדמות מגפות ומשברי בריאות, משברי כלכלה או אקלים. 

אנחנו אוהבים גיבורים וסיפורי גבורה הירואיים, סיפורי הצלה במצבי קיצון, כמו הסדק שבסכר, כמו בשעת קרב. אלא שהשעה מחייבת אותנו לפנות מקום יותר "שגרתי" לכוח הטמון בנו לדאגה לזולת, בין בעזרה הדדית ובין בראיית הטוב בזולת. כן, גם יחס מעודד, מכיל חם ותומך לציבור וליחידים המרכיבים את אותו ציבור יכול לשנות את המציאות על פניה אנו פועלים, הן למתבונן והן למי שמתבוננים בו. 

העיקר שכל אחד ואחד ירגיש, ממש ירגיש, בפנימיות הלב, שטובת הציבור וטובתו הם אחד. שלא יכול להיות טוב לי אם לא טוב לציבור ולהיפך. וזה לא מתוך פחד או חשבונות אגואיסטים, אלא מתוך זה שנרגיש שכולנו נמצאים במערכת אחת, ולא יכול להיות אחרת, אלא אני והציבור חד הוא. כאשר נגיע להרגשה זו נוכל לעמוד אל מול הפרצות באחריות הדדית, עזרה הדדית וראית הטוב בזולת, באור חסדים, עד שיתאחו הסדקים.