היום, בימי הקורונה, יש משמעות גדולה לצמד המילים האלו – עזרה הדדית. כולנו מסתבר באותה הסירה (או באותה הביצה אפשר גם לומר). עזרה הדדית זה דבר שהיום מתבקש יותר מתמיד, עבור כולנו. הקורונה בדרכה הלא ממש נעימה, שמה לנו מראה מול הפרצוף – מה אנחנו צריכים לשפר/לתקן בחיינו. שנהיה קודם כל – בדאגה הדדית, אחד כלפי השני.
החוקים של הממשלה לגבי הקורונה, הם קודם כל חוקים של הטבע. שימו מסכה – כדי לשמור על האחר. תדאגו לאחר, אפילו יותר מאשר אתם דואגים לעצמכם. אולי לעצמכם אתם לא כל כך דואגים, אולי אתם לא מאמינים בכלל שיש קורונה ואם יש, אולי אתם צעירים ומשוכנעים שזה לא יפגע בכם, או שיפגע ותצאו מזה בקלות, או שיפגע ומה אכפת… "אכל ושתה כי מחר נמות".
נחיה את הרגע, עכשיו אני רוצה ליהנות. "רוצה לנשום" כמו שאומר לי הבן שלי בן החמש וחצי כשלא רוצה יותר את המסכה עליו. וזהו. כל השאר לא מעניין אותי. אז ימותו כמה אנשים, לא מכיר אותם, זה לא נוגע לי. ומה עם ההורים, עם סבא וסבתא. לא כך כך בקשר איתם, אין לנו כל כך קשר כבר בכלל בתוך המשפחה. גם את זה כבר שמעתי.
וככה הגענו עד הלום. סגר שני ומספר החולים המונשמים ממשיך לעלות. המצוקה בבתי החולים כבר קיימת. חברה סיפרה לי שאימא שלה מאושפזת בבית חולים פרטי, אחרי סיבוך של ניתוח גב פשוט. בהתחלה הייתה לבד בחדר של שלושה, עכשיו פתאום אחדו את המחלקה עם מחלקה אחרת והם שלושה או ארבעה בחדר! צריך מקום לחולי הקורונה!
אנשים תתעוררו! אי אפשר יותר להמשיך בגישה של "אכל ושתה כי מחר נמות" או בגישה של – "לי זה לא יקרה". מסתבר שכולנו קשורים בחבלים הדוקים וכדי להביא לשינוי טוב בעולם, חייבים להתחיל לאמץ לחיינו את המילים – עזרה הדדית, או בגדול יותר – ערבות הדדית. כי רק כשיהיה טוב לכולם, יהיה טוב גם לי, גם לך.
